במדרש "דברים רבה" פרשת ואתחנן פרשה ב', אנו קוראים:"כבר פרש שלמה (מא' ח 28):" "לשמוע אל הרינה ואל התפילה". רינה זו קילוסו של הקדוש ברוך הוא, ותפילה לצרכיו של אדם".
כלומר: הרינה היא אמירת- תודה ודברי הלל, והתפילה באה ממקום של בקשה למלא צורך מסויים, שכאשר יתמלא יהיו חייו של המתפלל מלאים יותר ומאושרים יותר.
התפילה באה ממקום של חסר, והרינה שהיא השירה, באה ממקום של מלאות. האומר שירה מרגיש את הטוב שבעולם. הוא מאושר, הוא מרגיש שהיקום בא לקראתו, שיש חיבור בין אלוהים, המכיל את העולם כרחם, ובין נשמתו, שגם היא חלק אלוהי ממעל, שהיא כמו הנחל הזורם אל הים, חווה את נקודת השפך, את נקודת החיבור בין האור הגדול והאור הגנוז שמתאחדים לאור אחד.
ישנם מקורות רבים במדרשים שמהם מסתבר שהשירה, אותה אומרים בני האדם לפני האלוהים, היא התכלית שלשמה נברא העולם. עולם ללא שירת הלל לאלוהים אינו עולם ראויי להתקיים. הרמה הרוחנית שבה נמצא האדם האומר שירה היא תכלית הבריאה.
"אמר הקב"ה: אפתח לשון של כל בני בשר ודם כדי שיהיו מקלסין וממליכין אותי בארבע רוחות העולם, שאלמלא שירה וזימרה שהם אומרים לפני בכל יום ויום לא בראתי את עולמי" (אוצר המדרשים), ובאמת, בגלל שמודעות זו של קיום אנושי נחשבת לדרגה גבוהה של רוחניות, אנו קוראים עד כמה חשובה שירת האדם לאלוהות, שהיא משתיקה את שירתם של המלאכים ושאר יצורי העולמות העליונים. זאת לומדים מפסוק באיוב (ל"ה 7): ברון יחד כוכב בוקר, ויריעו כל בני אלוהים", "כל בני האלוהים" מריעים לאחר שאלוהים התענג על שירתם של "כוכבי בוקר", דהיינו בני ישראל, המסמלים את כל בני האדם שהם במודעות של ישר- אל, מודעות שממנה נובעת שירת ההלל.
הכותבת רבה רפורמית – מירה רז
