את מסע המודעות שלי התחלתי
כמתנה ליומולדתי ה – 31. אבל לפני שאספר איפה מה ומתי הייתי רוצה להכניס אתכם קצת לתמונה… ואולי להבין שהמסע עצמו התחיל קצת קודם…
למעשה רק לפני פחות מארבע שנים הייתם יכולים למצוא אותי יושבת במשרד ממול למסך המחשב, מחוברת עמוק לחיי הייטק, כולם ניבאו לי עתיד מזהיר והייתי על דרך המלך המובילה לניהול וקידום מהיר בחברה גדולה, כל יום בדרך לביתנו במושב הייתי חולקת עם בעלי את מה שעבר אלי במהלך היום, מה רע? בעל אוהב, בית במושב, כלבים ומכונית. רוטינה. רוצים להתחלף?
באותה תקופה "נקלעתי" לחוג לימודי ערב לפנג שואי (תורה סינית לארכיטקטורת הבית), במהלך השיעורים המרתקים ניתחנו מפות אסטרולוגיות, לאט, לאט התחלתי להבין את הקווים המנהלים את חיי ולהתחבר לדמות שאני באמת, גיליתי שאני חיה במסווה, מסתירה את החום והאהבה הסגורים בי בפנים. איזשהו ניצוץ מסוים התעורר שם בפנים, והמשכתי כמו שאני, עם כמה שינויים בבית… שלאחר כמה חודשים שכחתי מהם לגמרי, מי היה מאמין שצבע על הקיר יכול לשנות משהו בחיים?
3 חודשים לאחר מכן, מצאתי את עצמי על המטוס בדרך לארה"ב, משבר בעבודה חייב נסיעה דחופה לשבוע, השבוע הפך שבועיים, שבועיים לשלושה, ואני מצאתי את עצמי לבד בארה"ב, נהנית!!! עובדת עצמאית, בלי בעלי,,,, לא התגעגעתי לדקה, לא לבית ולא לעבודה.
יום אחד (זכורה לי טוב מאוד המקלחת הזאת), כאילו התעוררתי מחלום ושאלתי את עצמי "תגידי, מה את עושה בחיים האלה? את עם בעל שאת לא אוהבת, עבודה שאת כבר לא נהנית בה… מה את עושה פה? את חיה את החיים שהחברה המערבית חלמה לחיות ולא את…."
אחרי השוק מזה, התחילו ההכחשות, "לא אני בעצם אוהבת אותו, העבודה סבבה, כסף טוב…" וכך הלאה. חזרתי לארץ… ובמהלך החצי שנה הבאה שיגעתי את בעלי המסכן ואת עצמי, יום קמתי על הצד אחד וביום הבא על הצד השני, כן, לא … וכך הלאה.
עד שהחלטתי – מספיק. "את ילדה גדולה – זה הזמן להחליט מה את רוצה", אמרתי לעצמי. אבל הרגשתי צורך בשקט. מכל הכיוונים הרגשתי לחץ. אז לקחתי את עצמי, משקשקת עליתי על המטוס לנפאל בפעם הראשונה בחיי בגיל 30, לבד… לבד… לבד… (מצחיק אה…)
בהתחלה, רציתי לברוח, לקן החם ואוהב שבניתי לי, עד לרגע שפגשתי מכרה, והתחלתי ליהנות – שכחתי מכל העולם… במיוחד מבעלי. מפה לשם הזמן עבר ואני הרי באתי על מנת להחליט החלטה… במהלך אותו שבוע מהנה, הכרתי בחור שרצה שאצטרף אליו לטיול ארוך. אחרי שהסברתי לו למה אני לא מצטרפת אליו, הוא נתן לי טיפ חשוב מאוד שמלווה אותי עד היום… "תהיי כנה עם עצמך, באמת כנה!". והלך. ואז התיישבתי לעצמי עם עצמי בעיקר, הטבע הענק מקיף אותי מכל עבר (בנפאל זה לא כל כך קשה למצוא הרי ענק…). ובכנות – ידעתי, התשובה הייתה שם כבר קודם… אז חזרתי לארץ לבצע את החלטות שלי…
תוך חודש הייתי חזרה על המטוס. גרושה, ללא עבודה. בדרך לסין.
וטיילתי, כחצי שני עד שהגעתי שוב לנפאל…
בנפאל פגשתי חברה שבאה מהארץ לטייל איתי, עם עוד חבר. שנים אלה כל הזמן דברו על מדיטציות, ובודהיזם ולי לא היה שמץ של מושג על מה הם מדברים. מה זה מדיטציה? מי זה אושו? לא שאלתי, אבל הצטרפתי לכמה מדיטציות שקטות בהם לא בדיוק הבנתי מה אני צריכה לעשות לחוות… שהינו בנפאל חודשיים, הרבה אנשים היו סביבי אבל מצאתי את עצמי שואלת מה בדיוק הם עושים איתי? מה הם מוצאים בי? היה לי קשה להבין שאולי הם אוהבים אותי, את חברתי, ויצא לי פעם אפילו לפגוע בחבר מאוד, מאוד קרוב. אז כבר רציתי מאוד לחזור הביתה. הטיול היה קשה ומפרך ורציתי אוכל של אימא, מיטה, מקלחת ושירותים של בית… אך מכיוון שאוטוטו הייתי אמורה לחגוג את יומולדתי החליטה החבורה לא לשאול אותי ולגרור אותי מנפאל אל גואה הרחוקה אשר בהודו, על מנת לחגוג לי יומולדת (שדרך אגב חל ימים מועטים לפני הסילבסטר – סיבה למסיבה).
וכך היה, נכנעתי. בדרך מדלהי אל גואה עברנו בפונה לבקר חברים שעצרו לביקור באשרם של אושו. איך שהגענו לפונה, חברתי הטובה אומרת לי "את לא תאמיני יש פה קורס באשרם שיהיה מעולה בשבילך open to self love". טוב, מכיוון שאכן דברנו בעניין בנפאל, הייתי מוכנה להקשיב. חסרת כל רעיונות על האשרם, צעדתי בבוקר לאורך השדרה המדהימה, עם מלא אנשים לבושים גלימות בצבע בורדו, צבע יפה אבל מה זו השטות הזו של הגלימות האחידות. טוב, באתי שמעתי כמה כסף ועשיתי אחורה פנה "אני לא אשלם כל כך הרבה כסף לקורס ועוד צריך ללבוש תלבושת אחידה, את בית הספר היסודי גמרתי מזמן…" והצטרפתי לכמה חבר'ה לארוחת בוקר, שבמהלכה מסוקרנים מאושו שאלו חברי אישה בבורדו על האשרם, והיא אמרה "גם לי היה אנטי, אבל המקום שינה את חיי" וזה קנה אותי, אמרתי "יאללה ננסה לשמוע את המדריכה, ונראה אם הקורס מתאים לי". תוך שנייה הייתי כבר בפנים מדברת עם מדריכה, מרשימה, לבושה בגלימה שחורה, בעלת שיער לבן ועיניים כחולות וטובות כמו של מלאך… היא לא הייתה צריכה לפתוח את הפה.
אני כבר נרשמתי לקורס, בלי אבל בלי חבל, לא כסף לא נעליים. כשיש משהו שאתה צריך לעשות… אתה פשוט עושה אותו. כמו שאמרתי מתנה ליומולדת 31. מיותר לציין שאת היומולדת לא חגגתי בגואה אלא באשרם, אם חברים אחרים, חוויתי מדיטציות, אהבה, אושר וריקודים, ויחד עם זאת נפתחתי לעולם שקודם לא ידעתי מהו, עולם בו הבנתי שאני יכולה להיות מי שאני, לחיות את חיי בדרך שלי ולא כמו שהחברה מכתיבה, וזה בסדר… הבנתי גם שבמקום לטחון מחשבות כל הזמן, מה יהיה, מה נעשה היום, מחר, מחרתיים ועוד שנתיים, אפשר לשים את המחשבות בצד לפעמים וליהנות מהרגע. לחיות!!!
משם אחרי חודש, כשהרגשתי שמספיק ואני צריכה קצת טבע. התגלגלתי הלאה אל גואה, כן גואה. ושם נפתחתי לדף נוסף במסע המודעות שלי (לא מסיבות טראנס, לא…) ובמשך השנתיים האחרונות הייתי לצד מורה בשם Neeru ואיתה עברתי סדנאות כמשתתפת וכאסיסטנטית.
כמו כן, בזכות חבר טוב, שהכרתי בהודו, הכרתי גם את עדנה, ששיטת הטיפול שלה סייעה לי להבין יותר את עצמי, למדתי לחיות את החיים והמודעות יחדיו, ובעצם להבין שהרוחניות היא לא בשמיים, היא כאן בחיים, בפרנסה, במשפחה…
תודה לך עדנה על הלימוד, על העזרה, על התמיכה, על הטיפול. על שהארת לי את הדרך אל כוליות.
אין לי מילים לתאר את האושר הזה.
אני חייבת להגיד שהמסע אינו נפסק לדקה… לפעמים הוא מפרך מאוד, אבל תמיד מקבלים מתנות לאורך הדרך, דברים טובים קורים וזה נפלא. במהלך המסע הכרתי המון אנשים מופלאים ונפלאים שגם הם במסע כמוני ונהדר לדעת שאתה לא לבד בחוויה הזו, והעולם מתעורר והופך ליפה יותר בכל רגע, לכולם ולעצמי שבזכותם ובזכותי אני איפה שאני היום.
תודה, תודה, תודה
נעמה.
