דרכי כמורה

"לא רוצה" התעקשתי

"לא רוצה להיות מורה" כל הכרזתי השקם וערב.  הודעתי לאלוהים היקר " לא יעזור כלום, אני מורה לא אהיה " שנאתי לחשוב את עצמי כמורה, הזיכרון על בית הספר על המורים היה מאד טראומתי עבורי. אפילו שנאתי לשחק "במורה ותלמידים" כמו שילדים רבים משחקים אני העדפתי לשבת בצד אך לא לשחק במשחק הזה. אני זוכרת שהיו לי מחשבות עוד כילדה קטנה שבכלל לא מלמדים נכון את הילדים לא מלמדים אותם על החיים עצמם, איך לחיות את החיים. הרגשתי שאני עברתי בחיים הרבה יותר מהמורים שלי. לא רוצה להיות מורה היה ברור לי לחלוטין.
"רוצה להיות אמנית, ציירת פסלת, רקדנית, מעצבת אופנה, היקר ליצור …. אבל בשום פנים ואופן לא רוצה להתקרב להוראה." הכרזתי שוב ושוב לאלוהות "לא יעזור כלום אני מורה לא אהיה" הצהרתי.

רציתי לעצב בגדים

הכל יתחיל שחיפשתי עבודה שעברנו לגור ממשמר השבעה לפתח תקווה. באותו זמן למדתי עיצוב במכון שנקר, כבר גמרתי ללמוד באבני. אהבתי מאד לעצב בגדים וחשבתי שעיצוב בגדים ואמנות משתלב נהדר גם היו לי רעיונות נהדרים המשלבים בגדים אם אמנות. 
חיפשתי ומצאתי די מהר , אך המנכ"ל אמר לי את מתאימה לנו מאד, אך איך לומר לך, יש לך ילד קטן וזה לא מתאים לי הוא יהיה חולה את לא תגיעי לעבודה. חוצפה של ממש רתחתי מכעס, אך אמרתי בנימוס שבעלי יישאר עם הילד אם חלילה הילד יהיה חולה. אותו מנכ"ל היה נחוש שאינו רוצה להעסיק בחורה צעירה עם ילד תהייה מוכשרת ככל שתהייה.
נפגעתי עמוקות, אמרתי לעצמי שאין טעם להמשיך ללמוד עיצוב אם לא רוצים להעסיק אישה עם ילד. ואכן הפסקתי את לימודי במכון שנקר.
גננת לגיל הרך
הלכתי ללשכת התעסוקה לחפש עבודה. אני יושבת על הספסל ומחכה להיכנס לפגישה ראשונית. לידי יושבת אישה שמנהלת איתי שיחה, ומספרת לי שמחפשים גננת לגיל הרך במעון בית ברי, של נעמת. אוקי אמרתי אני אהיה גננת זה ממש מצוין כי זה בדיוק הגיל של בני וכך אני אוכל לעבוד שהוא יהיה איתי.
נגשתי למעון בית ברי ספרתי שאני בקיבוץ טפלתי בבית ילדים של הקיבוץ  ושיש לי רקע בנושא מה שהיה נכון.
מכיוון שהיה שהגננת חלתה באמצע השנה ולא יכלה ללמד, היו צריכים מחליפה דחוף –  התקבלתי.
כל ההוראה שלי בגן הייתה מתוקשרת. מכיוון שתקשרתי ויצרתי רעיונות חדשניים בגן, בנוסף הייתי גם אמנית ( בוגרת מכון אבני בתל אביב ) מהר מאד, נהייה לי גן לתפארת, ושמי יצא למרחוק וכל הגננות מהסביבה באו לקחת ממני רעיונות שהייתי נותנת בשמחה. השם של הגן מופלא יצא למרחוק גם בהיותיו יפיפה כולם יתפעלו איך הילדים כל כך שומרים עליו. המצאתי שירים שהיו הילדים שרים בגן, אחד לשמירת הגן, שיר שני שלא יריבו וכן האלה. היו פעילויות יצירתיות לילדים מיוחדות במינן שאני כמובן המצאתי וההורים היו מרוצים מאד מכל מה שקורה בגן המופלא שלי. מההנהלה  ביקשו שהמשיך ללמד עוד שנה.
המפקחת שהייתה באה לעיתים קרובות ועקבה אחר הנעשה בגן  התחילה להסביר לי בעקביות רבה שאני חייבת להוציא תעודת הוראה. היה לה חבל מצד אחד שלא יוכלו להעסיק אותי ללא תעודה ומצד שני לראות את כשרוני בהוראה והצלחתי הגדולה.
אוקי אמרתי אם ללמוד אז עדיף משהו שאני אוהבת יותר מורה לאמנות וציור. 
אבל האמת לא רציתי להיות מורה רציתי להיות אמנית יוצרת ובמדרשה למדו את שני הדברים במשולב. 
נכנסתי לעבוד כגננת בחורה צעירה סגורה וביישנית מאד. אך יצאתי בחורה שמנהלת את הגן בפתיחות ובטחון.כך היקום קידם אותי לעבר יעודי.

סטודנטית במדרשה

עברתי בהצלחה את כל המבחנים כדי להתקבל למדרשה למורים, אך לא היית לי בגרות, בקיבוץ בו למדתי לא לימדו לבגרות, ובכלל אני הלכתי ללמוד ציור באבני כך שבגרות בכלל לא עניין אותי. עד היום לא ברור לי איך המנהל של המדרשה רן שחורי קיבל אותי ללמודים שאני מחויבת לעשות את הבגרות, אכן עמדתי בהתחייבות עשיתי את הבגרות. סיימתי 4 שנות לימוד בהתמחות חינוך מיוחד ציור ופיסול. 
בשנה הראשונה בלימודי חינוך מיוחד, הייתי סמינריסטית בכיתה טיפולית הודיעה המורה שהיא נכנסת לשמירת הריון ושאני המשיך ללמד ולעבוד עם הילדים. רו שחורי כתב המלצה שאני "מורה מעולה" לימים שאלתי אותו למה כתב שאני מורה מעולה, מאיפה זה בא, הוא רק חייך ואמר שהוא יודע. 
למדתי שאת כל שיטת הלימודים אני מתקשרת, בשלב מסוים, אני מזמינה את המורה שלי לראות אם אני מלמדת בסדר, היא בהתלהבות גדולה מאד ממה שאני מצליחה לעשות עם הילדים בחינוך מיוחד והזמינה אותי להרצות במדרשה בפני הסטודנטים. הגיעו אנשים מהפיקוח ממשרד החינוך ומהעירייה, והתחלתי לקבל שבחים עצומים מהם, כולם היו מלאי התפעלות איך אני עובדת עם הילדים ולאיזה תוצאות הילדים מגיעים.  
העבודה המתודית שלי הייתה עם ילדים טעוני טיפוח בפרדס כץ מערכים של 12 שעורים על "פחד" כמובן למדתי על החיים מה שחשבתי שצריך ללמד עוד משחר ילדותי. ללמד על החיים – זה ללמד מודעות עצמית במסווה של שיעורי אמנות. מנהל המדרשה דאז, רן שחורי כל כך אהב את עבודתי. שהלך מכיתה לכיתה הרצה על מערכי השיעורים שלי ( באותה תקופה זה היה מאד יוצא דופן במדרשה שרוב המערכים היו בנושאי אמנות צבע, כתם, קו וכד' ) עד שממש התחננתי בפניו שיפסיק. אך אני, למרות הצלחתי הגדולה כמורה לא רוצה להיות מורה רוצה להיות ציירת.אני אוהבת ליצור ומתרחקת מההוראה.

עובדת בהתנדבות

אחרי שקרה האסון הבונים עם הילדים מביה"ס ברנר בפתח תקווה . אני באה להתנדב שבוע ימים ( עד סיום הלימודים ) לעבוד עם הילדים. פתחתי כיתה קטנה ועבדתי באופן עצמאי לחלוטין, מהר מאד כל הפסיכולוגים שעבדו עם הילדים הבינו, כאשר הילדים בהלם ולא מדברים יש לשלוח אותם לעדנה. וכך הגיעו אלי הרבה מאד ילדים שמרוב הלם לא יכלו לדבר ואצלי הם השתחררו והתחילו לדבר וליצור והכי חשוב להתאבל. הצלחתי עם הילדים הייתה מעל המשוער, אחר הזמינו אותי לכנס בינלאומי לשכול שהיה בירושלים להציג את עבודתי עם הילדים. 
למרות הצלחתי הגדולה בהוראה, הודעתי לאלוהות שאנני רוצה להיות מורה, ומכן כמו יונה הנביא שלא רצה ללכת להינבא עבר את מה שעבר. להבדיל אלף הבדלות גם אני התחלתי לעבור סיפורים מוזרים ביותר, מכיוון שהייתי עקשנית והתעקשתי קשות לא להיות מורה. כל מה שעשיתי הלך ונסגר אלי. זכיתי פעמים בתחרות ארצית לעיצוב סריגים הייתי בכותרות העיתונים אך לא הצלחתי להתפרנס מזה למרות רצוני. הייתי גרושה כבר עם שני ילדים קטנים שחייבת לפרנסם. תקשרתי מה אני צריכה לעבוד ולכל הזמן קיבלתי "מתוך המי שאני " איזה מין תשובה זו חשבתי מה זה אומר בכלל. לא הבנתי את התקשור המוזר הזה. עד שלבסוף קיבלתי את הדין ואמרתי מחוסר בררה "טוב אני אהיה מורה".
אז עוד לא ידעתי שזה למעשה המהות שלי – יעודי החיים לכן קיבלתי את התשובה בתקשור "מתוך המי שאני". למעשה אני גלגולים רבים מאד בכל מיני וריצות כל הזמן מורה למודעות ולהתפתחות רוחנית, אם בדרך השמאן או אם בדרך מורה בטיבט.

אני מורה

שמצבי הלך ונהייה גרוע יותר ויותר ועלי לפרנס שני ילדים נכנעתי ליקום בסופו של דבר נסעתי לפגוש את המפקחת על הציור. "שלום" הצגתי את עצמי "אני עדנה טופר". "את עדנה טופר" אמרה בשאגת התפעלות "אנחנו מחכים לך שמשרד החינוך" .
אני בראש מורכן אמרתי "שאני רוצה להיות מורה" זה היה רגע לא פשוט עבורי אך קיבלתי את יעודי בהכנעה אך עוד רחוקה מאד מהמקום של שמחה.
כן, אני מאד מבינה את אותם אנשים עקשנים שאינם רוצים להתחבר למהותם, לייעודם, שלמעשה מנסים לברוח בכל מעודם מאותו מקום שבסופו של דבר יהפוך אותם למאושרים מאד.
המפקחת הודיעה לי שהיא שולחת אותי לביה"ס חטיבה של 900 תלמידים 100 מורים מנהלת נפלאה שכבר התייאשה ממורי אמנות וציור. המנהלת לא רוצה לתת יותר מ8 שעות לימוד. לפני שנה נשלחה לשם מורה לאמנות וציור שהיא גם מדריכת מורים והמנהלת לא רוצה אותה. ואם אני לא הצליח היא מוציא את האמנות והציור מבית הספר. אוקי אמרתי והלכתי לראיון אצל המנהלת. קיבלתי את החדר במקלט – חדר אמנות. שנה אחרי זה כבר קיבלתי משרה מלאה בבית הספר הזה.
עבדתי מעל ומעבר. עיצבתי את בית הספר מחדש והאמנות השתלבה אם כל המקצועות הנלמדים בבית הספר.
בית הספר זכה מכל הפרסים האפשריים כולל פרס חינוך וזאת בעקבות המנהלת המעולה וצוות המורים ועיצובים הייחודיים שעיצבתי את בית הספר ועבודות היפיפיות שהתלמידי עשו.
עכשיו הייתי חייבת לומר לשומר, כל בוקר בכניסה לבית הספר " אני מורה " היקום סידר מנטרה מצוינת לאישה שלא רצתה להיות מורה.

מפתחת שיטות לימוד חדשות

בהתחלה אני ממש לא מצליחה ללמד, אני קולטת את הילדים בכיתה את כל האנרגיות הקשות שהם מביאים מהבית. אני מבקשת עזרה דרך תקשור מהמורים הרוחניים, "אם רוצים שאני אהיה מורה אני ממש לא מצליחה" . הרגיעו אותי ולימדו אותי שיטות לימוד ייחודיות.  
כל שיעור התחיל בדמיון מודרך, הסברתי לתלמידים על הספורטאים שמצליחים להגיע להישגים דרך דמיון מודרך, הסברתי על המחקרים שנעשו בנושא. הייתי נותנת תרגילים שהגיעו לי בתיקשורים, הייתי משמיעה להם מוזיקה מרגיעה, וכל התלמידים היו נכנסים לגלי אלפא. ואני הייתי מסתכלת לראות איזה מורים רוחניים נעמדים ליד כל תלמיד. לפי המורים ידעתי את המהות של תלמידי, ברור שרמת היצירתיות הייתה מאד גבוהה בזכות תרגילים אלה. פיתחתי תרגילים ייחודים לפיתוח חשיבה יצירתית, חיברתי חוזה אישי אם כל תלמיד, ושילבתי את הלימודים טכניקות בציור עם מודעות עצמית.
שיטות ההוראה שלי הוטעמו לחוגים בגיליים שונים, 
עכשיו יחד עם הבית הספר לימדתי כל יום בכמה מקומות, במועצה אזורית אשכול, במוזיאון יד לבנים בפתח תקווה, בקנטרי קלאב, בשיעורים פרטיים. למדתי מאות תלמידים בשבוע. לימדתי כל הגליים מילדים קטנים, נוער בוגרים קשישים. היה לי ניסיון עצום בהוראה, בהכנת תפאורות, ובבניית חדרי מקצוע, הייתי כוכב במשרד החינוך באו מכל הארץ לראות את הדברים שעשיתי . הייתה לי גם קבוצה של שנים שהייתי מלמדת ונכנסת לטרנס ולמחרת הולכת ללמד כרגיל. 
יחד עם זאת עוד למדתי שנתיים באוניברסיטה תל אביב הדרכה ואימון מורים והתחלתי ללמד מורים.
בנוסף מלמדת במדרשה למורים לציור ואמנות. מלמדת מתודיקה מורים עולים לשלבם בבתי ספר בארץ.

מקימה את כוליות

יום אחד אני מקבלת בתקשור שאני חייבת לעזוב את בית הספר. נורא, פחד עצום, במשרד החינוך יש לי משכורת קבועה יש לי פנסיה, לאן אני צריכה ללכת פחדתי לעזוב, וגם לא ידעתי לאן אלי ללכת, ממה להתפרנס?
אומנם הייתה לי גם קבוצה של שנים שהייתי מלמדת יחד עם קולגה, נכנסת לטרנס ולמחרת הולכת ללמד כרגיל. אך מזה אי אפשר לפרנס משפחה.
יום אחד אני באה לבית הספר עוברת תאונת עבודה שממנה אני כבר לא חוזרת למשרד החינוך, ופותחת את כל כוליות – המרכז למודעות עצמית והתפתחות רוחנית ומלמד קבוצות מודעות תקשור ועוד.
עכשיו אחרי שעברתי את כל השלבים הרגשיים בהוראה, אני מחוברת לעצמי ולמורה שבי. רואה את עצמי שיש לי זכות גדולה ללמד אנשים להיות מחוברים לעצמם, להכיר להם את המורה הרוחני שלהם. התלמידים שלי יותר שמחים ומאושרים בחיים.
אני אוהבת מאד ללמד לעזור לאנשים להתחבר למהותם. אני מודעות לגלגולי חיים שלי ולדרכי ההוראה שהבאתי לכאן מגלגולי הקודמים.